|
|
שהחיינו - כ"ט בנובמבר 1947
לכבוד צאתו לאור של הפרסום החדש בהוצאת מרכז מציל"ה - "שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים" אנו מביאים בפניכם קטע מרגש במיוחד מתוכו - תיאורו של העיתונאי והפובליציסט עזריאל קרליבך את התגובה הציונית להחלטת האו"ם.
שהחיינו/ עזריאל קרליבך
"7000 יהודים הצטופפו באולם ניקולאס שעה אחת לאחר ההכרזה ההיסטורית, 10,000 חסמו את מנהרות הרכבת התחתית, אלפים לאין ספור מלאו את הרחובות מסביב לאולם האסיפה. עתוני הבוקר הודיעו שווייצמן ושרתוק יהיו הנואמים. היהודים הביאו סולמות וטיפסו לעבר חלונות האולם. הם רקדו הורה בברודוויי. הם אחזו בשולי בגדיו של כל ארצישראלי, הקיפו אותו ורקדו סביבו. המשטרה הגיעה כדי לקיים את הסדר, אולם בסופו של דבר מסרה את מכוניות הרמקול שלה לידי המפגינים. הארצישראליים הועלו על המכוניות ונשאו נאומים בפני הקהל.
בתוך האולם כיסה מנהיג הפולים הישיש, שלוסברג, את ראשו, דמעות עמדו בעיניו, כאשר אמר לפני פתיחת האסיפה: "הבה נברך כולנו שהחיינו".
7000 יהודים בתוך האולם והרבבות בחוץ ברכו בקול אחד: שהחיינו...
שזכינו לכך. אנו.
אנו, ולא ששת המיליונים – אמר שרתוק.
לנגד עינינו קמה ווארשה. מה היה מתרחש שם הלילה.
בכל אלפי העיירות היהודיות. בלבותיהם של כל מיליוני החולמים שלמענם נועדה המדינה, כל הזקנים והצעירים שהלכו לתאי הגאזים, כשהתקווה הזאת מפעמת בלבותיהם.
כל הלוחמים מימי הביל"ויים. כל נגועי המלריה. כל נרצחי הדרכים של ארץ-ישראל. כל כלואי עכו. כל אלה שנתנו את חייהם למען נחיה אנחנו.
שהחיינו...
אלפי הסדנאות ברחבי ניו-יורק שבתו ממלאכה היום. ליד המכונות עמדו רמקולים, שמהם שודר המושב של עצרת האו"ם. וכל האזניים והלבבות היו באולם המליאה ולא בעבודה.
כשנסתיימה ספירת הקולות נעצרו המכונות. חיבקו איש את רעהו. שתו, חגגו, רצו הביתה.
מכונית הטקסי שלי נסעה במרכז העיר, - מספר לי אבא חושי. הראדיו שידר מודעות של קפה וסבון. ופתאום נפסק השידור ובאה הודעה מיוחדת: או"ם הצביע בעד מדינה יהודית. הנהג עצר באמצע התנועה הסואנת. הוא קפץ ממכוניתו, משך אותי החוצה ונשק לי באמצע הרחוב. "אני יהודי!" צעק: "יש לי מדינה."
שהחיינו....
זכינו. נזכרנו בכל מנהיגינו, מהרצל ואילך, שהובילו את הדורות במדבר והם בעצמם לא זכו לראות את המדינה המובטחת.
נזכרתי ברע זה במחנות העקורים המושלגים, בכפריה הנידחים של גרמניה. שמעתי את דפיקות לבם הרועד. שמעתי את קולם הקורא לדרור לכל השבויים היהודיים מהדהד בארבע פינות העולם.
נזכרתי ברבבות המעפילים שיצאו לדרך ולא הגיעו. הם נשארו אי-שם באמצע המסע.
שהחיינו...
10,000 יהודים נושאים את ווייצמן על זרועותיהם אל הבמה. מכריזים עליו כעל הנשיא הראשון של המדינה היהודית.
ווייצמן אינו מוצא מילים. השעה גדולה מדי בשביל מילים.
באידיש של בית-אבא הוא אומר: אין זו השעה לנאומים אלא למעשים. הוא מספר שמיד אחרי הצהרת בלפור אמר לו שר החוץ הבריטי: עכשיו אתם יושבים על האוכף, אבל זכרו שעתידה של המדינה היהודית משול לים הבלטי. הוא נראה קטן ושקט, ונוח לשייט, אולם פתאום אתה נתקל בהרי קרח החוסמים את הדרך. ואתה מנפץ את ראשך במכשולים הללו. ניפצנו את ראשנו אל הרי הקרח. הושלכנו אחורנית. אבל בסוף התגברנו על המכשולים והגענו לנמל מבטחים.
ווייצמן נרגש עד עומק נפשו, מסיים בברכה:
שהחיינו...
זכינו. זכינו לראות את השינוי הגדול בחיינו. גדלנו בתלות אחרים. אבותינו נאנחו במשך אלפיים שנה תחת עולם של עמים זרים, שוץ-יודען. והיום הועמדנו על רגלי עצמנו. אנו הולכים לחיות חיים אחרים. לא עוד חיי קבצנים, הפושטים יד לחסד לאומים. לא עוד חסרי-אונים ותלויים ברצונם של אחרים. אדונים לגורלנו.עדיין אין אני יכולים להבין את התמורה. עמוקה מדי מושרשת הגלות בדמנו.בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. הגויים כבר הבינו. בכל מקום מברכים כל יהודי. בשבילם זה דבר מובן מאליו. זהו אורח החיים שלהם.
אבל האם אנו ככל האומות? לא ייאמן.
אנו יודעים רק זאת, שיהיה קשה מאד. אנו יודעים כי עומדים אנו בפני המון בעיות. שבמשך אלפיים שנים לא ידענו אותן. אנו יודעים, שכל העבר נעלם ושאלות שלא חלמנו עליהן מימינו קמות לפנינו. אנו יודעים שעוד קורבנות רבים צפויים לנו. שנים של סבל שלא יתואר.
אבל אנו עומדים בליל ירח זה מחוץ לבניין האו"ם. ליד כל תרני הדגלים של אומות העולם החפשיות ואנו יודעים שתורן אחד נוסף יוצב על ידן. שלנו.
ואנו מברכים:
שהחיינו "
את הספר ניתן לרכוש דרך משרדי מציל"ה metzilahorder@metzilah.org.il או בטלפון 077-4020771/2/3
או להוריד את הספר במלואו כקובץ כאן באתר |