כאן, לפני 15 שנה, נרצח יצחק רבין. אני זוכרת את הלילה חסר השינה. אני זוכרת איך עמדתי שעות ארוכות בתור כדי לעבור על פני הארון. התרגשתי לראות שכה רבים באו. התרגשתי עוד יותר מפני שהיו שם כולם – יהודים וערבים, חובשי כיפות וחילוניים, צעירים וכסופי שיער. ישראלים מכל הסוגים, שבאו לחלוק לרבין כבוד אחרון. השבר והזעזוע התמזגו פתאום עם תחושה חזקה של אחדות. שני חלקים יש למורשת הרצח הנורא ההוא: החלק הראשון הוא הטראומה של רצח ראש הממשלה, והחלק השני הוא רצח של מנהיג פוליטי שפעל לקדם הסדר לחלוקת הארץ עם הפלסטינים. שני החלקים נקשרו בדמותו של אדם אחד, אבל הפער ביניהם עצום. כולם, פרט למיעוט שולי, מאוחדים בשאט הנפש מרצח ראש הממשלה במדינה דמוקרטית. שונה המצב ביחס לגורלה של ארץ ישראל. אמנם, רוב ניכר בציבור – ואני בתוכו - שואף או מסכים להסדר הכולל סיום הכיבוש, קביעת גבולות למדינה, והגדרה עצמית לפלסטינים לצד מדינת ישראל. זאת מנימוקים של מוסר, של תבונה פוליטית, או של רצון לשמר את המדינה היהודית. אולם חלק אחר בציבור, גדול ונחוש, רואה בהסדר כזה אבדן דרך, סימן של חולשה, ויתור על חלקי מולדת וזניחת הציונות והבסיס להצדקתה. שני החלקים של מורשת רצח רבין חשובים. לישראל חיוני להדגיש גם את החלק מביניהם שהוא משותף. לא די בגינוי הרצח, ובשלילה המוחלטת של כל אלימות פוליטית. דרוש לנו גם חזון חיובי משותף. אכן, דמוקרטיה היא מאבק נחוש על ערכינו, עמדותינו ודעותינו מול מי שמחזיקים בעמדות ובערכים אחרים. אבל אין לחברה קיום לאורך זמן אם אין לה חזון משותף – כזה שמבררים אותו ומתווכחים עליו, אבל גם הולכים לאורו ומוכנים להילחם על הגשמתו. זה נכון בכל חברה. זה נכון במיוחד בחברה הישראלית: חברה שיש עליה איומים בלתי פוסקים, שאינם נעשים קלים יותר; חברה הנדרשת להגן על עצמה בכוח הנשק, ולשלוח את בניה להרוג ולהיהרג; חברה שצריכה עדיין להתמודד עם המחלוקת העמוקה על חלוקת הארץ ועם מחלוקות אחרות על זהות ומהות. כדי שיום הזיכרון ליצחק רבין יוכל להיות נדבך בבניין האומה, על כל חלקיה, עליו להבליט את החזון המשותף; עליו להנחיל מורשת של שותפות במדינה ושל רצון להיאבק על דמותה ועל צדקת דרכה. לא נוכל להרשות לעצמנו להדגיש רק את ההבדלים בין חלקי הציבור. כדי לחיות יחד דרושה לנו גם מידה של שותפות וסולידאריות חברתית. חזון משותף סייע בעבר להקמת המדינה, למרות מחלוקות קשות ועמוקות מאוד בין חלקי הציבור היהודי. במדינת ישראל החיה והקיימת, החזון אינו יכול להיות רק של העם היהודי ושל התנועה הציונית. הוא חייב לדבר אל כל האזרחים. ימין ושמאל. יהודים וערבים. ותיקים ואלה מקרוב באו. אנשים מכל המעמדות החברתיים, ומכל קשת הדעות ביחס לדת. החזון שאני מציעה אינו חדש. הוא החזון של ההכרזה על הקמת המדינה: מדינה יהודית פתוחה לקיבוץ גלויות, אך גם מקיימת שוויון מדיני וחברתי מלא לכל תושביה, ושומרת על זכויותיהם האישיות, התרבותיות והקהילתיות. מדינה בה חיים בני המיעוט הערבי כשותפים על בסיס ייצוג ושוויון. מדינה המתחייבת לפתח את הארץ לרווחת כל תושביה. מדינה שאינה מתביישת להצהיר על עקרונותיה, אך גם אינה מתעקשת לתבוע הכרעה בסוגיות של זהות שעמימות יפה להן. הכרזת העצמאות שלנו הייתה מסמך מרגש ומלהיב. סוד כוחה היה בכך שמחנות שונים יכולים היו להתאחד סביבה. היא נחתמה מתוך ביטחון בצור ישראל, אך נתנה לכל אדם לבחור מהו הצור שבו הוא בוטח. כיום ישראל בחרה להגדיר את עצמה כמדינה "יהודית ודמוקרטית", אבל יש האומרים לנו כי זו סתירה פנימית וכי עלינו לבחור בין שני הערכים. בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם, תובעים מאיתנו לוותר על האופי היהודי של המדינה; ובשם אותו אופי יהודי, תובעים מאיתנו להשלים עם פגיעות חמורות בדמוקרטיה ובזכויות האדם. אסור בשום אופן להסכים לתביעות אלה. ישראל יכולה ואף חייבת להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. גם מימוש החלום לעצמאות יהודית וגם מופת של חברה צודקת. גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה. המחויבות ההכרחית לדמוקרטיה ולזכויות אדם חייבת לבוא לצד המטרה הלאומית, אך אינה יכולה לבוא במקומה. ישראל הוקמה כמדינת הלאום של העם היהודי, והניסיון ליטול ממנה את טעם קיומה לא יביא לחיזוק הדמוקרטיה או להגנה טובה יותר על זכויות האדם. הגדרה עצמית לאומית גם היא חלק מזכויות האדם. האופי היהודי של מדינת ישראל הוא הגשמת רצונו של הרוב; הוא אינו מנוגד לדמוקרטיה אלא מתחייב ממנה. אין ספק בלבי שכך ראה יצחק רבין את ישראל. אין ספק בלבי שרבין הלך לאוסלו משום שהיה משוכנע שזו הדרך היחידה לשמור על ישראל כמדינת העם היהודי. לכן מחריד עוד יותר שמתנגדיו ציירו אותו כבוגד או גזרו עליו דין "רודף". ברור לחלוטין כי "מדינה יהודית" לא התפרשה, בעיני רבין, כהיתר להפליה או קיפוח של המיעוט הערבי, וגם לא כמתכון להשלטת הדת על המדינה. ברור לחלוטין גם שמדינה דמוקרטית לא התפרשה בעיניו כויתור על השאיפה הציונית לתחייתו של עם ישראל בארץ ישראל, במקום היחיד שבו היהודים הם רוב מוצק, ויכולים לחיות חיים יהודיים מלאים. יש היום, בארץ ובעולם, ויכוח ממשי על ההצדקה לקיומה של מדינה יהודית, גם אם תהיה דמוקרטית ושוויונית. לכן, הצגת חזון המשלב ישראל שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית היא תנאי לקיומנו כאן. חובה היסטורית מוטלת עלינו ליישב את המתחים בין מרכיבי החזון הזה, מתוך הקשבה וכבוד הדדי. זה תפקידו של הדור. אינני מזמינה אותנו לטשטש מחלוקות או לערפל מתחים. להפך. חיזוק המסגרת המשותפת הכרחי כדי שנוכל להתמודד בתוכה עם המחלוקות. מאבקים למען ערכים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. דיון כואב על עתיד הארץ, כמו גם על מחויבות המדינה לערכי יסוד, חיוני דווקא לחברה המבקשת לשמר את תחושת השייכות של כל חבריה. אבל יחד עם הדיון הנוקב, ההכרחי, אסור להיכנע לתחושות ולביטויים של מלחמת בני אור בבני חושך. מדינת ישראל לא תוכל להתקיים כמדינה דמוקרטית, מפותחת ומשגשגת, אם לא נקבל על עצמנו מסגרת מדינית וחוקתית משותפת. מאבק השולל את הלגיטימיות מהמוסדות הנבחרים של המדינה, או מעצם מפעל המדינה, מחליש את המדינה ואת הדמוקרטיה כאחד. למדינת ישראל יש הישגים עצומים. יש לה חזון המכיר בעובדה שחיים כאן שני עמים. שניהם קשורים לארץ הזאת. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – בעוד ההגדרה העצמית של הפלסטינים תמומש לצידה. החזון הזה מכיל גם את העובדה שישראל היא כיום ביתם של אנשים שיש להם דעות שונות ונרטיבים שונים ולעתים מנוגדים. כך זה ימשיך להיות. הגיוון הזה יכול וצריך להיות גם כוח. אבל חשוב שישראל תהיה בראש ובראשונה ביתם של אנשים ושל קבוצות הרוצים בהצלחת המדינה ובשגשוגה - לרווחת כל תושביה. חזון המדינה הוא נכון, מלהיב ומוצדק – כיום לא פחות מאשר בזמן הקמתה. יצחק רבין הקדיש את חייו להקמת המדינה ולכינונה כמדינה יהודית ודמוקרטית. לכן, מן הראוי שיום הזיכרון ליצחק רבין יהיה יום המבטא את השאיפה לישראל כפי שהוא ראה אותה: יומה של ישראל הסולדת מכל צורה של אלימות פוליטית; ישראל הרודפת שלום; ישראל המכבדת זהויות קהילתיות שונות; ישראל המגשימה את שאיפת הדורות של בני הלאום היהודי לעצמאות במולדתם ההיסטורית, אך בה בעת מהווה מדינה ובית לכל אזרחיה. לאף אחד מאיתנו אין ארץ אחרת. יחד – יהודים וערבים, שמאל וימין, דתיים ומסורתיים וחילוניים - נוכל לכונן את המסגרת שתהיה בית לכולנו. זו זכותנו. זו בעיקר חובתנו.
